חודשים ספורים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור יצא לדרך לראשונה מירוץ האביב בקיבוץ דליה. מאז הוא התקיים מדי שנה והפך למוסד מקומי. רגע לפני השנה ה- 50 התעורר ויכוח ישן שלא הוכרע במשך עשורים: מי היה המנצח במירוץ? בשנת ה-50 למירוץ כינסנו את שלוש הרצים שהגיעו אז בוודאות ראשונים לקו הסיום. הם לא ידעו על קיומו של הסרט המתעד את האירוע המקורי. הסרט סיפר את הסיפור ההיסטורי הקהילתי החשוב בהומור, אך נגע בערכים היסטוריים מקומיים וארציים חשובים. הוא חיבר את הקהילה החדשה של הקיבוץ לזו הישנה וסיפק נוסטלגיה לכל בני הקיבוץ ובנותיו בעבר ובהווה.
לא ממש הבנתי למה הדמעות ממלאות את עיניי כאשר ראינו ביחד בפעם הראשונה את הסרט הנפלא. האם זו הנוסטלגיה? אולי אלה הזיכרונות הראשונים שלי כילד, מחכה בהתרגשות לאבא שלי בקצה המירוץ, קופץ עליו מאושר כשהוא מגיע מיוזע ומתנשף? ואולי כי חלק מאותם זיכרונות הפך למציאות מרגשת שנים אחרי, כאשר רצתי עם ילדיי שלי באותם השבילים. הסיפור שהנצחת הוא סיפור אנושי נהדר וצילום קיבוצי של תקופה שלא תהיה עוד.
תודה לך רעות, ריגשת אותי מאוד.
