היה זה סוף שנות התשעים, ואני הייתי נערה מורדת בת 17. הלימודים לא משכו אותי, אבל מגמת הקולנוע בבית הספר הצליחה לעורר את סקרנותי והחזיקה אותי בתיכון. היו אלו ימי ה״נוקיה״, אם היה לנו כלל טלפון נייד. צילום בסלולרי עדיין לא היה, וללכידת רגעים בעדשת המצלמה עוד היה מעמד משמעותי. מצלמות הווידאו במגמת הקולנוע היו מעטות וענקיות, ומשהו בי בער לצלם ולתעד את השבר בעודו מתרחש, מדמם וכואב. אז לקחתי מצלמה, והתחלתי לתעד את הגירושים של הוריי, מרגע ההודעה ועד הטקס הרשמי ברבנות.
הסרט זכה בפרס הסרט התיעודי בתחרות הצעירה ע״ש ון ליר בירושלים ובתחרות סרטי סטודנטים בערוץ 1. בזכות הוריי, שהסכימו שאתעד את רגעי השבר המשפחתי, קיבלתי מקצוע לחיים, אבל גם זווית ראייה מונצחת של נקודה משמעותית בחיים, שמאפשרת לי לחזור אליה מדי פעם, ללמוד ממנה ולהתפתח אישית ומקצועית.
